ראובן דרעי

התחלתי לעבוד בסולל בונה ב- 17.2.1952, כשהייתי נער ממש, ובמשך 45 שנים לקחתי חלק בהרבה מאוד פרויקטים גדולים ומשמעותיים של החברה בבניין הארץ.

לאורך רוב השנים בהן עבדתי בחברה, לא זכור לי יום עבודה של 8 שעות – אותי עניין לעשות כל מה שאפשר כדי לבצע את המשימות שהוטלו עלי על הצד הטוב ביותר, כי ידעתי, שככל שאצליח לבצע את עבודות הריתוך מהר יותר, כך הפועלים של סולל בונה יוכלו להמשיך בעבודתם מוקדם יותר, והפרויקט יתקדם בקצב טוב יותר.

לאן שהיו קוראים לי הייתי בא, בלי לשאול שאלות. השארתי בבית בקריית חיים אישה עם ארבעה ילדים, ונסעתי לכל מקום בארץ שבו היו צריכים אותי. היו תקופות שבהן לא ראיתי את המשפחה במשך שלושה שבועות.

בין הפרויקטים הגדולים שהשתתפתי בהם:

בשנת 1957 הגעתי לעבוד בפרויקט הקמת מכלי דלק באילת.

כשהגענו לאילת, גילינו שהאנייה עם המכלים הגיעה, אבל הפועלים לא יכלו להתחיל בעבודת הבנייה, כי היה צריך לבצע עבודות ריתוך על המכל. זכור לי שעליתי על המכל ביום שישי בבוקר, ועבדתי כמעט בלי הפסקות, עד שביום שבת התחילה סופה גדולה שאילצה אותנו להפסיק את העבודות לכמה שעות.

מסוף שנת 1959 עבדתי במשך ארבע שנים על פרויקט הקמת המוביל הארצי.

עבדנו במשמרות של 12 שעות – יום ולילה.

התפקיד שלי היה לרתך סתימות בצינורות, כדי למנוע דליפות, ולאפשר לפועלים להמשיך בעבודות החפירה והנחת הצינורות. בכל משמרת היו עובדים 80 פועלים, ולכן ידעתי, שכל שעה שאני חוסך בעבודות הריתוך היא חיסכון של 80 שעות עבודה לפרויקט כולו.

בשנות השבעים עבדתי בפרויקט הסלילה של כביש אילת-שארם א שיח', ובריתוך הצינורות בבניית המזח בשארם א שייח'.

הפרויקט ארך למעלה משנה. לאורך התקופה הזו היינו עובדים במשך 11 יום רצופים, ואז יוצאים לשלושה ימים בבית. לא התעסקתי בגעגועים הביתה. היה חשוב לנו לסיים את העבודה בצורה הכי טובה וכמה שיותר מהר.

כשנתקלתי בצינורות מחומר מיוחד, שלא היה מוכר לנו, לקחתי אותו ביוזמתי לבדיקה במעבדה, כי לא רציתי לקחת שום סיכונים.

כשעבדנו בפרויקט של הקמת המזח, הייתה דוברה גדולה שעליה היה מנוף ופטיש ענק, שכל מכה שלו הייתה בעוצמה של 5 טון. רצינו לקבע את הדוברה לקרקעית עם קוביות בטון, על מנת לייצב את הדוברה. קוביית הבטון הראשונה ירדה אל הקרקעית בצורה חלקה, אבל כשהטלנו את הקובייה השנייה, הבנו שהקרקעית עמוקה מאוד, והיא ממשיכה לצלול עוד ועוד, עד שהייתה סכנה אמתית שהדוברה תתהפך וכולנו ניפול למים ונטבע. ברגע האחרון, אחד העובדים הצליח לנתק את הכבל מקוביית הבטון, וכולנו ניצלנו בנס.

הקמת מפעל ב – מפעלי ים המלח

במשך כשנה ניהלתי את פועלי הריתוך בפרויקט.

במהלך העבודות, הפועלים גלגלו צינורות, ואחד הצינורות פצע אותי ברגל. חששתי, שאם אדווח על התאונה העבודות יעצרו, ולכן העדפתי להמשיך לעבוד עם הרגל הפגועה, ולטפל בה באופן עצמאי – העיקר שהעבודה לי תיפסק.

כשמנהל הציוד הכבד של החברה תכנן לשכור שירותים של קבלן חיצוני, הבטחתי לו שאנחנו נצליח לבצע את העבודה מהר יותר, טוב יותר ובחצי מהעלות של הקבלן החיצוני. היה לי חשוב לחסוך לחברה, והייתי מאוד גאה שעמדנו ביעד וסיימנו את העבודה בהצלחה.

פרויקט חפירות להנחת צינורות קו הנפט

החפירות (ברוחב 3 מ' ובעומק 2.5 מ') בוצעו באמצעות כלי ענק שהיה שייך לחברת מקורות. השימוש בכלי עלה הרבה מאוד כסף, אבל היו הרבה תקלות שהיו משביתות אותו לפרקי זמן ארוכים.

יום אחד התקשרו אלי כשהייתי בבית בקריית חיים, וביקשו ממני לרדת לערבה, באזור אילת, כדי לנסות למצוא פתרון לתקלות. כשהגעתי עם ארגז הכלים שלי, הפועלים בשטח צחקו, כי כבר היו מיואשים מהתקלות הרבות וההתקדמות האיטית בחפירות.

בתוך זמן קצר הבנתי מה גורם לתקלה, ואמרתי לאחראי שכדי לתקן אותה, אני זקוק לצינור ענק ברוחב 3 מ'. נסענו לאילת ולמפעל של החברה באזור כדי לחפש צינור מתאים, אבל לא היה כזה. אני לא וויתרתי. לקחתי יריעה של פח בקוטר 3 מ"מ, והמצאתי איזה פטנט שאפשר לי לגלגל את היריעה לצורה של גליל בקוטר הנדרש. עבדתי עד למחרת, יום שישי אחה"צ, והצלחתי לתקן את התקלה. הכלי, שעד אז התקדם ביום 200 מ' בערך, יכול היה עכשיו לנוע בחופשיות, בלי להיתקל באבנים ובסלעים שעצרו אותו, ומאותו רגע, הוא רץ כ- 1000 מ' ביום.

נשארתי בערבה עד לסיום הפרויקט, ובכל פעם שהיה חסר איזשהו רכיב, הייתי דואג לייצר אותו, כמו שלמדתי בנעוריי בבית המלאכה בחיפה שבו עבדתי כנער בשנות החמישים. לא הייתי מוכן לשמוע שאי אפשר לעשות משהו – תמיד התעקשתי למצוא פתרון.

בשנת 1984 זכיתי לקבל פרס הפועל המצטיין, שאותו העניק לי הנשיא חיים הרצוג בירושלים. התרגשתי ושמחתי על הכבוד, אבל לא זה מה שהניע אותי. היה חשוב לי לבצע את העבודה שלי כמו שצריך, וככה גם חינכתי את ילדיי, שכל אחד מהם בתחומו מצטיין בעבודתו.